אופיר אחימאיר ׳טבעתי באור, שכחתי את שמי׳ בין התבטלות לעצמיות בשירת ירושלים של זלדה

ההתרחקות ממנו ומסמליו , המובעת היטב במוטיב ה׳ים׳ בהיותו משוחרר מכיבושי האדם – ראויה לסייע בהתקרבות ל׳ברכה׳ של ׳העולם הכמוס׳ . בשלהי השיר ׳חדרה של אמי הואר׳ ( עמ׳ 11 ) מובעים הדברים בצורה בהירה במיוחד : כשאמות – יפרם אלוהים רקמתי חוט חוט , והימה ישליך צבעי אל מחסניו שבתהום . ואולי יהפכם לפרח ואולי יהפכם לפרפר כהה לילי רך , כהה לילי חי . המוות מזוהה כאן עם הים והתהום , כשהמעבר אליהם מלווה באקט אלוהי של ׳פרימת׳ האישיות . ואולם ׳התפרקות׳ זו אינה מקבלת תיוג שלילי בעיני המשוררת אלא להפך . גוני אישיותו של האדם , המושלכים ׳חוט חוט׳ לים ולתהום , עוברים תהליך חיובי של גלגול מטאמורפוזי – בו הם נהפכים מ׳צבעים׳ לישויות ׳ליליות רכות וחיות׳ , לפרחים ופרפרים בעלי ניחוח אלוהי . החיבור שמחברת הדוברת בין המוטיבים השונים מבליט מאוד את פניה של ההתרחשות הנסתרת , המתנהלת בחשאי – בים ובתהום . בנקודה זו נקשרת גם ׳ירושלים׳ למוטיב ה׳רז׳ . בשיר הפותח במילים ׳היינו כמו קיפודים׳ ( עמ׳ 148 ) עורכת הדוברת חשבון נפש נוקב עם העיוורון בו לוקה החברה ביחס לדמותם של יהודים ׳מן הנכר׳ , שלא ניכרים בהם קווי המתאר של ה׳צבר היש...  To the book