במהלך ההתדיינות האזרחית נגד ‘ פיצוי נמרץ ' , במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני , התקבלה בפברואר 2002 החלטה האוסרת על החברה להפנות לקוחות אל עורכי דין חיצוניים , אלא אם כן תפנה את תשומת ליבם לכלל 11 ב ., תוך ציון שעורכי הדין המקבלים את העניין לטיפולם עלולים להפר כלל משמעתי . החלטה זו אושרה על ידי בית המשפט העליון . בעקבות זאת הגישה החברה עתירה לבג " ץ שתקפה את חוקיות הכלל . בית המשפט העליון , בראשות המשנה לנשיא השופט אור , דחה את העתירה ואישר את חוקיות הכלל . ההחלטה מאמצת קו פרשנות טכני , אשר החמיץ הזדמנות לעסוק בשאלות היסוד שמעלה הנושא . בג "ץ קבע שכלל 11 ב . פוגע בזכויות יסוד , ואלו הן : חופש העיסוק של עורכי הדין , חופש העיסוק של החברות , חופש ההתקשרות ( האוטונומיה של הרצון הפרטי ) של הלקוחות המבקשים להתקשר עם עורכי דין כרצונם , וכן נאמר שהכלל פוגע באינטרס הציבורי של הגברת הנגישות למערכת המשפט . משכך , נבחן הכלל על רקע פסקת ההגבלה , ובראשונה אם נועד לתכלית ראויה . בהגדרת התכלית הראויה עשויים להשתקף הבדלי הגישות לגבי מטרת ההוראות הרגולטוריות . האוחז בגישה הביקורתית יטען , כי הן סעיף 20 לחוק ...
To the book