ג. השנים הראשונות – ניכור על רקע קולקטיביזם מדינתי

כינון האומה והמדינה היה החזון המרכזי של הקהילה הפוליטית בישראל בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה . כאשר נחנך בית המשפט העליון בישראל , השופטים היהודיים שמונו הביעו את שמחתם וגאוותם על תחיית הלאומיות היהודית תוך שהם מחברים בינה לבין הקמת מוסדות ריבוניים . מינוי שופטים יהודיים לבית משפט עליון ישראלי נחשב כשלעצמו לסמל של ריבונות , תחיית תקוות וחלומות נושנים . נשיא בית המשפט העליון הראשון , משה זמורה , הנציח את האירוע ההיסטורי תוך פנייה למסורת : " קרוב לאלפיים שנה התפלל עם ישראל שלוש פעמים ביום , ‘ השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה ' , ברטט אנו מתקרבים היום להגשמת החזון " . אולם , המעבר למסגרת מדינתית לא היה נטול קשיים . ערכיה המרכזיים של החברה הישראלית באותה עת - סולידריות קולקטיביסטית - עמדו במתח עם עולם המושגים וה ' דקדוק הפנימי' של המקצוע המשפטי . נקודת המפגש בין לאומיות וסוציאליזם בתנועה הציונית הייתה האתוס הקולקטיבי . שפירא מסביר , שתנועת העבודה העלתה על נס את הלאומיות היהודית כבסיס לתנועה הציונית , וקולקטיביזם זה עמד בבסיס התפיסה הסוציאליסטית שדגלה בכלכלה שיתופית , ביטול ה...  To the book