בית שני: צידוק דין וביטחון בתבוסת האויבת (ז, ט-י)

ט זעף יהוה אשא כי חטאתי לו עד אשר יריב ריבי ועשה משפטי יוציאני לאור אראה בצדקתו : י ותרא איבתי ותכסה בושה האמרה אלי איו יהוה אלהיך עיני תראינה בה עתה תהיה למרמס כטיט חוצות : יש במזמור זה הודאה בחטא והכרה בצדקת העונש , תוך הבעת אמונה שהחטא מצדיק רק עונש זמני , ומכאן הביטחון בתשועת ה ' . במסגרת הישועה תהיה למרמס האויבת שעתה לועגת : " א יּ ו ה ' אלהיך " ( פס ' י ) . פסוקים אלה מהווים מזמור עצמאי תמציתי ביותר , ואינם יכולים להיחשב חלק מהמזמור בבית הקודם . שם המשורר , בלשון זכר , מציג עצמו כצדיק בין רשעים ובדברי האויבת יש רמז לדוברת ( פס ' י : " אלהיך " ) המודה בחטא ( פס ' ט : " כי חטאתי לו " ); שם קינה על שפל חברתי וכאן על התנכלות מצד אויבת ; שם הרשעים מתעלמים מהאל וממצוותיו ואילו כאן האויבת לועגת לאל . גם העונש " תהיה למרמס כטיט חוצות" ( פס ' י ) אינו הולם את תיאורי החטא במזמור הראשון . אפשר להבין את הצירוף העריכתי של מזמור זה לקודמו : המוטיבים של צדיק לעומת רשעים והכמיהה לעונש לרשעים מקרבים בין השניים . כך גם ההכרזה שבפס ' ח – המגשר בין שני המזמורים – " אל תשמחי איבתי" המתפענחת בפס ' י ה...  To the book