|
|
באחד הלילות הממהרים לרדת של סתיו , 1958 התעכבה אמי בפעוטון זמן רב מהמקובל . המטפלת כבר הלכה , כל הפעוטות נרדמו , ואני שכבתי במיטתי בעיניים עצומות למחצה , משגיח שלא תותיר אותי לבדי . בכל זאת , רגע לאחר שעפעפיי צנחו מנוצחים פרחה לה אמי משם , נאמנה להנחיה הבלתי מתפשרת של ועדת החינוך בקיבוץ . ואילו אני , שהקצתי פתאום , טיפסתי מעל דופן המיטה המורם , פסעתי אל עבר דלת בית הילדים , ומבעד לווילון המוסט הספקתי לראותה מתרחקת במעלה השביל . תחנוניי טיפסו אחריה , השיגו אותה ובוודאי נאבקו להיאחז בה - אך ללא הועיל . מבעד למסכי בכיי שמעתי את עדית , שישנה במיטה לידי , קוראת לי מהחדר בדאגה : " שולי , אל תצא החוצה ... " , והחסד הזה נצרב בזיכרוני כמו קרש הצלה בים סוער . אבל אי שם בים נעלמה אימא , ואני עומד על החוף , בלעדיה . " צחק הדייג נעלם אל האופק / ורוח נשבה בהמיה / אי שם על החוף עמדה היא באופל / ילדת דייגים הומייה / אלי , נצור מצולות האינסוף / ושמור נתיבות בימים / כמוני עומדים ילדים על החוף / והמה בני דייגים " . מאז שסעדו מילים אלה את נפשי , היו לי כל בני הדייגים הנושאים עיניהם אל הים בעלי ברית . אבל ...
To the book |
|
|