המכתב של רונה

רזי שלום , כתלמידת קולנוע לשעבר , היה זה עבורי רק עונג גדול להיווכח כי אפשר לדבר קולנוע , לדבר ספרות ולדבר יצירות ואמנות בכלל באורח אחר , כה שונה ממה שהכרתי . ו " אורח " הינה המילה המתאימה ביותר , לא " צורה" ולא " פורמט " , כי השיח שהתקיים במשך הקורס היה לגמרי מנוקה מפורמטים , מתיחומים קרים , מהגדרות וגדרות . הקורס הנוכחי לא התעסק ( או יש לומר לא הסתפק ) בפס קול כפס קול או בתמונה מזווית זו או אחרת , לא ניתח מבנים , " אמצעים " או תחבולות לשמן - ובכל זאת העביר דרך התבוננות כ " כ מלאה , כ " כ הוליסטית , כ "כ נכונה על היצירות , אך מעבר לכך על החיים - כי מה הן היצירות אם לא שיקופה של מציאות ?! הללו מעולם לא עמדו בשיעורים כ " חומר גלם" בפני עצמו , אלא שירתו תמיד דיאלוג אנושי , דיאלוג של חיים . החוק היחיד שפעל ביצירות עסק ביחסים , בשפה אנושית ולא בשפה פואטית , רטורית . השפה היחידה שלמדתי הייתה שפה הומאנית , ולא כזו ספרותית או פסיכולוגית . ולמרות כל ה " למידות " שרכשתי בקורס , ודווקא בגללן , לא הייתה ולו לרגע קט נימה פובליציסטית או יומרה מטיפנית בתוכו . . 1 ראה בעמוד 14 במבוא . היצירות היוו עב...  To the book