בין סתירה לבניין לביקורת משנתו של ישעיהו ליבוביץ

חנה כשר מבוא ישעיהו ליבוביץ היה ללא ספק אחד מבכירי ההוגים המשפיעים בישראל במחצית השנייה של המאה העשרים , ואולי אף המרכזי שבהם . עם זאת הדיון לקמן לא יוקדש מלכתחילה לפילוסופיה הצרופה שבמשנתו , ונקודת המוצא תהא הגותו המעשית כמגיב לאירועים פוליטיים , לתופעות חברתיות ולשאלות תרבותיות שהחברה הישראלית עמדה לפניהם . ליבוביץ הביע מחאה נגד גילויים של טפילות בציבור הדתי ובחברה בישראל בכללותה , קרא תיגר על " שפיכות הדמים הבין – קיבוצית " למן פעולת קיביה ) 1953 ) והתריע מפני התופעות העתידות להיגרם בעקבות סיפוח השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים . בד בבד הוא יצא נגד מוסכמות תרבותיות שהועלו מפעם לפעם בשאלות דת ומדע . עם כל אלה דומה כי הכינוי המתבקש " מורה נבוכי הזמן " עשוי להתברר כמחטיא את אפיונו המדויק של ליבוביץ . שכן הציבור שהוא פנה אליו לא ראה עצמו מלכתחילה נבוך ותוהה מהי הדרך הטובה שיבור לו מכאן ואילך , אלא המשיך לצעוד בבטחה במסלול שנראה לו כבוש ומובן מאליו . ליבוביץ ניצב מולו בלי שנתבקש , כשהוא חוזר ומשמיע מקצה המחנה את קריאת הכיוון השגורה בפיהם של המוכיחים מאז ומתמיד : " לא זו הדרך ! " . לא מעטים...  To the book