חינוך של תבונה וחינוך של רגש: עקבות של נאורות בתפיסותיו של מישל סר

עמוס הופמן בין הוגי הדעות בני - זמננו , מישל סר הוא דמות מסתורית למדיי . אפילו באינטרנט , שהוא רואה בה גורם רב - רושם המשנה לחלוטין את האדם ואת העולם , הוא מוזכר מעט , יחסית , וקשה למצוא ניתוח מפורט של משנתו . בשנת 2013 זכה סר בפרס דן דוד היוקרתי , אך למרות הפרסום שנלווה לכך הציבור המשכיל כמעט אינו מכירו , ושמו אינו עולה כשחושבים על אותם כוכבים של ההגות הצרפתית בת - זמננו כמו מישל פוקו , ז ' אק דרידה , פייר בורדייה , ז ' אן בודריאר ועוד . אם כן , חסד עשה עמנו שלמה בק כשפרש בפנינו את עיקרי תפיסתו של סר וניתח את השלכותיה בתחום החינוך . מישל סר אינו מקל על קוראיו ; כתביו מלאים משפטים סבוכים , חידתיים ולעתים מרגיזים . " אין אדם שהוא פורה פחות מההיסטוריון , מהפרופסור ... " מעיר סר . דעה קצת בעייתית , מבחינתי , כפרופסור להיסטוריה . עוד הוא קובע כי " ההמצאה היא האקט האינטלקטואלי האמתי היחיד , " וכל השאר אינו אלא " העתקה , שעתוק , עצלות , מוסכמות ... " בוודאי , כך אני אומר לעצמי , שהמצאה ויצירה הן אקט אינטלקטואלי מרשים , אך האמנם הוא יחיד ? כאן אני שואב נחמה פורתא מהעובדה שסר עצמו הוא פרופסור ...  To the book