המדיום הקולנועי: הדינמיקה שבין היסטוריה לקולנוע

שער זה מתמקד בדינמיקה שבין היסטוריה לקולנוע ובמתח הסמוי שבין שני תחומים אלה בכלל ובקולנוע שעניינו השואה בפרט . מאז שנת , 1946 עת פורסמו ראשוני הספרים , המחזות , הסרטים , המיצגים והיצירות המוזיקליות בנושא השואה , הועלו שאלות מוסריות ומצפוניות קשות אשר לעיסוק בשואה באמצעות אמנות . לא בכדי הצהיר מבקר האמנות והתרבות תיאודור אדורנו בשנת 1949 כי לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות . כעבור שנה הוא מיתן את אמירתו ואמר כי לסבל האנושי המתמשך יש זכות לקבל ביטוי , כשם שלאדם הסובל מייסורים יש זכות לצרוח . צעקת האדם , סבלו וייסוריו הם מוטיב העובר כחוט השני בכל היצירות בנושא השואה . הסערה הראשונה התחוללה בארצות הברית בשנת , 1946 בעת שבברודוויי הועלה מחזה בשם דגל נולד מאת בן הכט על ניצולי השואה . את דמותו הזועמת והמיוסרת של שורד מחנות הריכוז והעבודה גילם מרלון ברנדו . הצידוק המוסרי להצגת המחזה בזמנו היה כי הוא לא נועד לשעשועים וכי כל ההכנסות הן קודש לרכישת אניות למעפילים , שורדי המחנות כמו גיבור המחזה , כדי שיוכלו להגיע למולדתם פלשתינה . המדיום הקולנועי כמו זה הספרותי נותן משנה תוקף לסיפורו של הפרט ותו...  To the book