פרולוג אישי / לילי הלפרט-זמיר

כתיבת הספר על שואת יהודי הונגריה בכלל ועל קסטנר בפרט היא בעבורי מעין אודיסיאה של כאב וסגירת מעגל ביוגרפי , שמשמעותן מעורבות רגשית רבה שלא פעם איימה להטיל צל כבד על הניתוח האקדמי הקר המתבקש . אני בת יחידה להורים ניצולי שואה ממוצא אוסטרו - הונגרי מצד אמי המנוחה וממוצא צ ' כי מצד אבי עליו השלום . כמו רבים ורבות מבני " הדור השני " , גדלתי בארץ במציאות שבה אין סבים וסבתות , אין קרובי משפחה , אין אלבומי תמונות . כל מה שהיה מעבר לחומת השתיקה המעיקה של הוריי הסתכם בניסיון להיאחז במציאות החדשה ובארץ החדשה , כאילו לא היה כלום לפני שבאנו לכאן , כאילו כל החיים התחילו בינואר 1960 עם עלייתנו ארצה . הוריי , עליהם השלום , היו מ " שורדי השואה " של מרכז אירופה , למודי סבל ותלאות . הם עלו ארצה למרות גילם המבוגר בתקווה שבתם היחידה , אני , תזכה לגדול כבת חורין במולדת הישנה - חדשה . הם עמלו קשה בארץ החדשה , שלא האירה פניה לעולים באותה תקופה , וניסו לתת לי את המיטב — חינוך , אוכל , בגדים ואף " תרבות " . למדתי נגינה וצרפתית , דברים שאמי עליה השלום חשבה לחשובים ביותר גם במקום שכוח אל כמו באר שבע של שנות השישים...  To the book