שני הסיפורים הקצרים שלפנינו מתארים סיטואציה שמתרחשת בכל יום אלפי פעמים – רגעים של מפגש בין חולים לרופאיהם . משניהם מתחוור כיצד עשוי המפגש הענייני הזה , שביסודו צורך מוגדר בייעוץ רפואי או בטיפול נקודתי , להיקשר באופן משמעותי לשלילת כבוד או להכרה בכבוד . משניהם עולה כמה פגיע ורגיש הוא מצבם של המטופלים וכמה כוח אוחזים הרופאים בידיהם , לעתים מבלי דעת . הכוח הזה יכול להיטיב מעבר למענה המקצועי הספציפי , ובה במידה הוא יכול לפגוע פגיעה קשה , בין היתר פגיעה בכבוד . פגיעה כזו עומדת במרכז סיפורו של קנז , שבו אפתח . באמצעות סרטוט עדין ומאופק קנז יוצר היכרות עמוקה ביני , הקוראת , לבין האב חסר השם – הדמות המרכזית בסיפור . האב זקן , בריאותו מידרדרת , כוחותיו הולכים ואוזלים . בהדרגה הוא מגלה את חרדת כישלון הגוף ואת כאב האובדן של היכולות הפיזיות . היכולות לכתוב בכתב יד קליגרפי נאה , להדק את הדגל למעקה המרפסת ביום העצמאות , לקשור שרוכי נעליים ולרכוס כפתורים , כל אלה אובדות לו בהדרגה . עם זאת אישיותו של האב , כאדם רגיש , חכם , אירוני , אוהב מוזיקה , גאה במדינתו , אינה נפגמת . דווקא על רקע הדעיכה הגופנית ...
To the book