מתוך בארטלבי, הרמן מלוויל

בתחילה הפיק בארטלבי כמות נדירה של נייר כתוב . כאילו זמן רב היה רעב למשהו שיוכל להעתיקו וכעת הלעיט עצמו במסמכי . לא היתה כל הפסקה לעיכול . הוא כתב ברציפות יומם ולילה , מעתיק לאור השמש ולאור הנר . צריך הייתי לשמוח מאוד על שקידתו זו , אילו רק היתה חדווה בחריצותו . אולם הוא כתב בשתיקה , בחיוורון , באופן מכני . מובן שחלק חיוני ממלאכתו של הכתבן הוא לוודא את דיוקו של ההעתק שעשה , מלה במלה . כאשר ישנם שני כתבנים או יותר במשרד , עוזרים הם זה לזה בבדיקה . האחד קורא מההעתק , השני מחזיק במקור . זהו עסק משעמם , מייגע ומרדים . בקלות יכול אני לתאר לעצמי שבשביל כמה אנשים חמי מזג יהיה זה עיסוק בלתי נסבל לחלוטין . למשל , אינני יכול לערוב לכך שהמשורר הנלהב והאמיץ , ביירון , היה מתיישב בשמחה עם בארטלבי לבדוק מסמך משפטי של , נניח , חמש מאות דפים , כתוב בצפיפות בכתב יד מסולסל . מדי פעם בפעם , בקדחת העבודה , אני עצמי הייתי נוהג לסייע בהשוואת כמה מסמכים קצרים וקורא לטרקי או לניפרס לשם כך . אחת ממטרותי בהציבי את בארטלבי בקירבה כזאת אלי מאחורי המחיצה היתה להפיק תועלת משירותיו במקרים רגילים שכאלה . היה זה , כמדו...  To the book