מתוך קופסה שחורה, עמוס עוז

אני זוכרת את מילות ההכשה הצבאיות שירית מזוית שפתיך : שלילי , חיובי . מקובל . קשקושים . יבוצע . טמטום . נקודה . עופי . כל אלה וכיוצא באלה היית פולט כמעט בלי לפשק את שפתיך . ותמיד על סף הלחישה – כמקמץ לא רק במילים אלא גם בקולך ובהפעלת שרירי פניך . לסתות הטורף שלך , שלעתים נדירות חשפו את שיניך התחתונות בהעויה המתנשאת , המרירה , ששימשה אותך בתפקיד חיוך : " מה הולך פה , זיסרית ? יושבים על התנור ומחממים על חשבון הצבא את המקומות הקדושים שלך ? " או : " אם רק היה לך בראש עשרה אחוז ממה שיש לך בחזיה , איינשטיין בעצמו היה נרשם אצלך לשיעורי ערב . " או " דו " ח המצאי שהכנת לי נראה כמו מתכון של שטרודל . מה דעתך להכין לי במקום זה דו " ח על איך את במיטה ? אולי שמה את כן שוה משהו ? " יש שהקרבן היתה פורצת בבכי . אתה היית משתהה , מתבונן בה לרגע כמו בחרק גווע ומסנן : " טוב , תתנו לה סוכריה ותסבירו לה שניצלה ממשפט צבאי . " וסובב על עמדך כקפיץ ומחליק ברדלסית מן החדר . ואני , בדחף סתום , הייתי מתגרה בך לפעמים חרף הסכנה או בגללה . הייתי אומרת , למשל , " בוקר טוב , המפקד . הנה הקפה שלך . אולי ביחד עם הקפה מתחשק...  To the book