מעגל הנוכחים

לשאת סתירות וממהרים להתכנס אל תוך נוסחאות של או או : או אני , או הוא ( לא אני ) . והזולת , שהוא המפתח לתלת ממדיות , אובד בבקעת ה " לא אני " . ובאין זולת , גם אין אני , ונותרים רק מבנים של הישרדות ובלבול גדול לגבי האופן שבו אפשר וראוי לעשות חיים . העובדה שחיפשו בקעה ללא אלוהים , לא ביטאה מלכתחילה את המרד באלוהות , כמו שהיא היוותה פשוט את התנאים הטכניים למפעל שכזה – רק בהיעדר הפלא ( הסתירה או הרז ) , כלומר בביטולו של המרווח , אפשר לשקוע בבקעת האשליה של שפה אחת . * * * אפשר להבין על רקע זה איך הורים מרגישים כשהם נתבעים להכריע האם הם בצד אלה המבקשים להאכיל את התרבות בספקם לה עוד ועוד גדודים של ילדים צעירים , או שמא הם בצד אלה המבקשים להרעיב אותה בהבריחם את הילדים למחוזות רחוקים , שם כביכול יוכלו לחיות את חייהם השלמים . אבל , כאמור , זו דילמה מזויפת , והדיכוטומיה שרוצה להציב את היחיד ואת תרבותו כנוגדים , עדיין שייכת למסורת הסימביוטית , שבה החברה נתפסת בעיקר בדמות ההתכחשות לשייכות . זה המקום שבו מורד הילד בקיום הבלתי אפשרי שמציעה לו לכאורה תרבותו , ובין אם הוא נוטה להיעתר לה , ובין אם לא , ה...  To the book