דאגה

זו הפעם השלישית שבנה בן השלוש חולה בתקופה האחרונה , והפעם החום שלו ממאן לרדת בלי שום סימן ברור שמסביר מדוע . הוא חיוור , אינו אוכל , שנתו טרופה ובמשך היום הוא מתנהג באופן מוזר . היא מנסה להרגיע את עצמה , אבל כבר שבוע בטנה מכווצת ובלילות היא בקושי ישנה . ראשה מלא תסריטים אפשריים וכל אחד מהם חמור מקודמו . לפנות בוקר כמעט העירה את בעלה . " אנחנו מאבדים אותו " היא רצתה לומר לו . ברגע האחרון הבליגה , הן משום שלא רצתה להדביק אותו בחרדה שלה , והן בשל אמונה טפלה , שמא האלים ישמעו בטעות את מילותיה . בסוף לא קרה כלום . הילד הבריא , העניינים חזרו לשגרה . ברוב המקרים זה מה שקורה . ברוב המקרים , אבל לא בכולם . מכרה שלה איבדה בן בדיוק באותו גיל , עקב מחלה מוזרה שעד היום לא ברור מה הייתה . דברים קורים , היא יודעת , זה יכול לקרות גם לה . האפשרות הזו מטריפה את דעתה ומשבשת את כל הווייתה . מי יבטיח לה שזה לא יקרה בפעם הבאה ? אלוהים , למה אתה נותן כדי לקחת ?! היא לא מבינה איך אפשר לחיות כך . והרי האיום הזה שילדיה יילקחו ממנה קיים תמיד . וכעת היא מרגישה שתחת צלו הכבד כל קיומה מאבד את טעמו – כל שמחה נראית מ...  To the book