כבר עברו שנתיים מאז שנולד בנה בכורהּ , ולאחרונה , בלי להבין בדיוק למה , גואה בה מעין תחושה של אובדן המעלה דמעות בעיניה . היא לא חשבה שכך זה יהיה . אנשים דיברו על קשיים – על לילות ללא שינה , על קשיים בחינוך , על דאגות , ולכל אלה היא נערכה והתגייסה , אך איש לא הכין אותה לתחושת האובדן . לא שאינה אוהבת את בנה – היא מחוברת אליו בכל נימי נפשה , ובכל זאת היא כל כך מתגעגעת לעצמה ... נכון , יש בהורות המון רגעים של אושר , אבל כשהיא מקשיבה למשקע שעוטף את נפשה , היא חשה שזה יותר דומה לסוג של טראומה . * * * טראומה ? איזה מינוח מוזר להשתמש בו בהתייחס לאחת השמחות הגדולות ביותר בחיים ! היא זוכרת את האושר ואת הכרת התודה שהציפו אותה כשסוף סוף אחזה בו בזרועותיה . מעולם לא חוותה התרגשות כה גדולה . בכלל , האמהות הרחיבה את לבה , ריככה ומילאה אותה כפי ששום דבר אחר לא מילא אותה בעבר . אולם כעת , כשהיא מקשיבה לעצמה , היא חשה שנפשה עברה מעין טלטלה , וכמו ילד מיותם היא נודדת בעולם זר . היא רוצה לחזור הביתה . אך היכן הוא ביתהּ , עכשיו כשהיא בעצמה אמא ? * * * מהו הדבר שהתיש אותה כל כך ? לילות ללא שינה , ההנקה שהי...
To the book