בין צעקה למלמול

השירים נתפסים בעיני החיילים ובעיני הממסד כרכושם הפרטי של החיילים – בתוך ארגון טוטאלי שאין בו רכוש פרטי אחר , אפילו לא הלבוש שעל גופם . כמו בארגונים טוטאליים אחרים , מדכא הצבא את עצמיותו של הפרט , בין היתר על ידי נישולו מרכושו . נישול רכושו של החייל עם גיוסו מסמל את הליך עזיבתו את העולם שבחוץ . תהליך זה משתבש במידת מה כאשר נותר בידי החיילים מעין רכוש פרטי , שלמנגנון הארגוני כמעט אין עליו שליטה מועילה . צורה נוספת של דיכוי המאפיינת את המוסדות הטוטאליים היא הביטול העצמי . גם באזרחות נדרש הפרט לקבל פקודות הפוגעות בכבודו העצמי , אבל הוא יכול עדיין לשמור לעצמו את הזכות להזעיף פנים או למלמל קללה מתחת לשפם . בצבא , לעומת זאת , מחוות כאלו יכולות לשמש עילה לעונש בגין התחצפות . אולם כאשר השירים הנחשבים כרכושם הפרטי של החיילים אינם מהווים עילה לענישה בגין הבעת חוצפה , אירוניה או לעג גלוי , הם מהווים אותו המלמול שמתחת לשפם המאפשר לחיילים להמשיך לשמור על כבודם העצמי במערכת המבקשת לבטל את עצמיותם . למרות שהשירים מובעים בצעקות רמות , הם בבחינת מלמול בלבד בשל שוליותה של הסוגה , שעל אף היותה פומבית היא ...  To the book