בתפיסה הרעיונית שהתגבשה בסין במשך מאות רבות של שנים , המרחב התרבותי הסיני היה מרכז העולם והקיסר היה נציג השמים , השולט על נתיני העולם מתוקף מנדט שמימי . תפיסת העולם הסינית התבססה על ההנחה שחלק מהישויות המדינתיות עולות בערכן על אחרות , וסין היא הממלכה המרכזית במרחב האסייני . על פי תפיסה אוניברסלית היררכית זו , אין גורם מדינתי כלשהו בעל מעמד דומה למדינה הסינית מחוץ לכנפי הקיסרות , ולפיכך לא יכולה להיות התייחסות לכוח זר כגורם שווה ערך ושווה זכויות אשר עמו יש לקיים יחסי חוץ . ב "תקופת האביב והסתיו " ( 476 - 722 לפני הספירה ) נעשה ניסיון לקבוע נורמות בין המדינות במרחב הסיני שיתרמו למערכת יציבה , ואחד הפתרונות לכך היה יצירת מערכת על פי תפיסת היציבות ההגמונית – מערכת היררכית עם כוח הגמוני חזק במרכזה . מאות שנים לאחר תקופה זו , כאשר במרחב הסיני שלטה קיסרות מאוחדת , מערכת היחסים עם המדינות השכנות התבססה על תפיסה של " מדינות חסות " המתקיימות לצד ובצל הקיסרות הסינית , ועל עלייתם לרגל של שליחי המדינות או השבטים להעביר מסים או מתנות לקיסר . בתמורה הורשו הזרים לסחור עם הסינים בפיקוח צמוד של הממשל . ...
To the book