פרק שמיני הדיון בציונות הדתית בין תש"ג לתשכ"ז על משמעות הגבורה בשואה

לבני דור מקימי המדינה היה מרד גטו ורשה למיתוס גבורה ציוני מכונן מיד עם התרחשותו . אין חיבור בין שואה לתקומה , בין חורבן לגאולה , בין גלות לחיים חופשיים במולדת , שהוא חשוב ועצמתי יותר מאשר החיבור שעשה קומץ לוחמים יהודים בערב פסח תש " ג בגטו ורשה הנצור . כל מאוויי היהודים החיים בארץ התמצו במאבק ההרואי הזה שסופו כיליון . הלבבות בארץ הקודש התפעמו נוכח האפשרות להיאחז במעשה גבורה " אמתי " ובאחת להיקשר להתנהגות יהודית " שונה " . זו הוצגה כמנוגדת תכלית הניגוד להליכה " כצאן לטבח " וכמציגה בררה של גאווה , כבוד , עיקשות ונחישות בניגוד להשפלה , כבוד רמוס , רפיסות ועליבות . המיתוס החדש שימש סמל ומופת לדור הנאבק על קוממיות וחירות והעניק כוחות ועוצמות למאבק על הקמת המולדת . אם הם , שם , במציאות הבלתי אפשרית , יכלו לו לאויב , אנחנו כאן על אחת כמה וכמה . אם הם , שם , סופם שנפלו בקרב אבוד , אנחנו למענם ננצח בקרב אפשרי . באחת הפך להיות מרד גטו ורשה לסמל לגבורה פיזית ונפשית שאין נעלה ממנה . על רקע זה יוצגו עמדות הציבור הדתי ציוני באשר למרד ובשאלה הכוללת של הגבורה בשואה . בחינת היחס לגבורה בשואה על כל היבט...  To the book