פולמוס "חרבת חזעה" – הוויכוח בציונות הדתית בין מתונים לאקטיביסטים

בחודש מאי 1949 יצא לאור סיפורו של ס ' יזהר חרבת חזעה . הסיפור תיאר את גירושם של תושבי כפר ערבי בשלהי מלחמת העצמאות בידי יחידה של צה " ל . יזהר תיאר חיילים אדישים , אטומים , שממלאים כלשונה את הפקודה הצבאית הדורשת מהם " לשרוף , לפוצץ , לאסור , להעמיס ולשלח " . הפולמוס הציבורי והתגובות לסיפור , המבוסס על מקרה אמתי , מתועדים בפירוט רב במאמרה של אניטה שפירא , " חרבת חזעה – זיכרון ושכחה " . שפירא סוקרת את התגובות לסיפור לאורך כמעט 50 שנה , אך לענייננו אתמקד בתיאור הפולמוס הראשון ב - . 1950 הנטייה הרווחת בקרב המבקרים , אומרת שפירא , הייתה התפעלות מאומץ הלב של יזהר ומנכונותו להתמודד באופן גלוי ובוטה עם תופעות שליליות קשות שנחשפו במהלך המלחמה . מחאתו של יזהר התקבלה על דעת רבים , שראו בו מסמן דרך מוסרית וקובע תמרורי אזהרה שיש להתייחס אליהם , וחלק מהכותבים הביע חרדה לדמותה של החברה הישראלית כפי שהשתקפה בסיפור . מנגד , מבקריו ותוקפיו הרבים של יזהר ראו בסיפור חשיפת פצע מיותרת , לא במועדה , שפגעה בכבודו של הלוחם העברי . הטענה הרווחת ביותר הייתה נגד חוסר האיזון שבסיפור : הצגת הערבים כקרבנות תמימים אל...  To the book