הציונות והכוח

בראשית דרכה קיוותה התנועה הציונית להגשים את ייעודה – הקמת מדינה לעם היהודי – בדרכים מדיניות . שנים ארוכות עברו עד שהוטמעה בה ההכרה כי ללא הקמת כוח צבאי והפעלתו לא תממש הציונות את מטרת קיומה . " הרצון לכוח " בעת החדשה בעם היהודי לא רק ביטא רצון לכוח פיזי שנועד להגן על החיים , אלא היה גם סמל של מוסר חדש ושל זהות יהודית חדשה . מדובר בשאיפה ובכמיהה לכבוד ולהכרה בקרב אומות העולם , בהחלטה וברצון להיות אחראים באופן עצמאי לגורל העם – ללא תלות באחרים , ובחידוש יכולות יצירה , בנייה והתחדשות במולדת , בבחינת " השלמה או כניגוד לרוחניות היתרה של הגלות " . תופעת הגלות , יש לזכור , היא תופעה ייחודית לעם ישראל בין האומות , והציונות היא תגובה לגלות . חזונה , הגדרת מטרותיה ופועלה למימושן היו תמיד תשובה – לרוב התרסה – למציאות הגלותית , ולכן מושגים כמו " בושה ואשמה " , " חרפת הגלות ושיקום הכבוד היהודי בציונות" רלוונטיים מאוד לסוגיית יחסה של הציונות לכוח . הגדרה מרחיבה זו של הכוח היהודי בעת החדשה משמשת גם בחיבור זה , אם כי הוא מתמקד בעיקר בסוגיית היחס לכוח הצבאי . אפשר לומר כי מרגע שהתנועה הציונית הבינה כי ...  To the book