היחס לכוח במסורת היהודית

מאז גלותו מארצו לא נזקק העם היהודי לצבא שיגן עליו . הגלות הארוכה וחוסר קיומה של ישות מדינית יהודית הסירו מסדר היום היהודי דיונים המוליכים למסקנות מעשיות בשאלות של צבא ומלחמה , כוח ומוסר . אומות עצמאיות נדרשות חדשות לבקרים לקבל החלטות עקרוניות , לעתים קיומיות , בשאלות של הפעלת הכוח . האומה היהודית , המפוזרת והמבודדת בין העמים , הייתה פטורה מדילמה זו , וכשקיימה דיון בסוגיות של כוח ומלחמה היה זה דיון תאורטי - הגותי , ללא הדריכות והמתח הנלווים לצורך לספק פתרון לבעיה אקוטית ממשית . בעקבות המציאות הזו נוצר לה דימוי של אומה הסולדת משימוש בכוח ורואה בו " אומנותו של עשו " . " אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשיו " , אומרת הגמרא ) בבלי , גיטין נז ע " ב ( ומבטאת מסורת ארוכה הטורחת להדגיש את רתיעתה העקרונית של היהדות משימוש בכוח . " במרוצת השנים , קיבלה ההימנעות משימוש בכוח ממדים של תכונה לאומית יהודית " , כותבת אניטה שפירא , " במשך דורות רבים מילאה הדת היהודית תפקיד מכריע בריסון ואפילו בדיכוי של שאיפות פוליטיות צבאיות בקרב היהודים " . היהדות הצליחה לפתח תורה יעילה שאסרה על התארגנות צבאית ושי...  To the book