ד. היחס לשמאל

הממלכתיות שאפיינה בעבר את הציונות הדתית " הקלאסית " באה לידי ביטוי גם ביחסה ליריביה הפוליטיים . מול קיתונות של בוז ונאצות שנשפכו על אנשי הציונות הדתית , ובייחוד על " המתנחלים " , מאז החל מפעל ההתיישבות ביש " ע ובעיקר מאז החל לשתף פעולה עם שלטון הליכוד בעקבות מהפך , 1977 התגובה הרווחת ( כמובן לא תמיד ) הייתה של איפוק מרשים — " נעלבים ואינם עולבים " . יוצא דופן בולט בהקשר זה היה אופי המאבק בהסכמי אוסלו , שאכן לווה בביטויי עוינות , שנאה והסתה שייחסו לרבין בגידה ונאצות חריפות יותר . ואולם רצח רבין איזן שוב את המטוטלת : הרצח גונה מקיר לקיר , כינוסי חשבון נפש הכו על חטא ההסתה , והתחושה הייתה שהציונות הדתית חזרה לאיפוק ובמידה מסוימת גם למדיניות הספיגה שאפיינה אותה . מי " שנהנה" בעקיפין מטראומת הרצח היה אריאל שרון , שאלמלא הטראומה ההיא ודאי היה מותקף עשרת מונים לנוכח תכנית ההתנתקות . שהרי במקרה שלו היה גם יסוד של פגיעה אישית עמוקה בחברים שאתם הלך כברת דרך ארוכה — לעתים קרובות מלבה בקרבם את רוח המאבק אפילו יותר מכפי שרצו בעצמם — ואילו רבין מעולם לא נחשב לידידם של אנשי יש " ע . אבל נראה שמימושה ...  To the book