פרק שלושה־עשר המסקנות האישיות, התנועתיות והלאומיות של צביה לובטקין מימי השואה

תחושת הכאב והכישלון לאחר המרד הייתה צביה לכודה בכאב ובתחושה חריפה של כישלון . " בלילה ישבנו כולנו מסביב למדורה שבערה בתוך בור חפור באדמה וההרגשה שבלב כשל אחרונים לעם שכלה ונשמד ,... לא ידענו מה נשמע ברחבי פולין , אבל חשנו שהכורת עלה על כל עמנו ואנחנו הננו מן האחרונים שנותרנו . אורים דועכים ... הבאות היו לוטות בערפל ואילו אנו הניצולים . מיותרים , בודדים , עזובים מאל ומעם . מה לעשות ערד ולא עשינו " . דברים אלו היא מסרה במעמד ההתוודעות ביגור שהותיר אותה בבדידותה , כשהיא חושפת רק את קצהו של כאבה . " עצוב ליי / אמרה והעידה על " זיכרון צורב " שליווה אותה , על אלו שאינם , " קשה עלי הדיבור " , הסבירה ובעודה כאילו מתנצלת על כך שיש גבול לחוויות ולזעזועים שאדם מסוגל לשאת , היא נשאה את דברה , שהיה דבר התנועה החלוצית , במשך שעות ארוכות נוכח היחד התנועתי במעמד יגור והעצימה אותו . ' לאחר המרד שינו יצחק וצביה את שיפוטם לגבי הכרחיותה של הלחימה בתוככי הגטו . אם בדצמבר 1942 יצא יצחק לקרקוב כדי לשכנע את אנשי המחתרת שם שלא להמשיך כקבוצת התנגדות הפועלת כזהות פולנית מחוץ לגטו , הרי שבפגישתם עם תייקה קלינגר מ...  To the book