פרק עשירי ההכרעות של יצחק וצביה ובחירת הדרך לאחר המלחמה

מבוא סיום מלחמת העולם השנייה היה מלווה אצל יצחק בתחושת קדרות , בדידות לעצבות עמוקה . הוא תיאר תחושה זו עם עלייתו ארצה וחזר אליה בעדויותיו המאוחרות : " בדמה לי שמעולם לא היה האבל נדול יותר משביום שמחה זה " . " היום הי 17 בינואר היה היום העצוב ביותר כחיי , רציתי לבכות לא משמחה אלא מיגון ., " יצחק שחש עצמו כאחרון היהודים , העיד שהתקשה לקבל את עובדת החופש והשחרור . מהמעט שסיפרה צביה על עצמה לאחר השחרור , הייתה מובהקת ביותר תחושתה הקשה על היוותררתה בחיים . " האמיני לי יקירתי ' / כתבה במכתבה לחלוקה פולמן בשבדיה , " שזה אך מקרה ששרדתי והאלוהים עמי שלא השתדלתי במיוחד שזה יקרה , להיפך , עד היום אני כועסת על הגורל האכזרי שהשאיר אותי , כי מה שווים גם חיינו בלי אלו שנפלו " . במכתבה הראשון לא ^ | כשכיבתה את חבריה שנרצחו , קבלה על הישרדותה : " אם כי אלוהים יודע שאינני יאשמה ' בכך אלא הגורל העיוור 2 רצה ככה " . על אובדן משפחותיהם למדו יצחק וצביה ערד בימי המלחמה . יצחק ניסה לברר לאחר המלחמה את אשר עלה בגורלה של משפחת אחיו שהיגר לברית המועצות עוד ב . 1931 הדבר נמנע ממנו משום שהסובייטים אסרו ב 1945 על...  To the book