|
|
בימי ילדותי מעולם לא הייתי עד למחלה קשה או לקשיי גיל הז ִ קנה . הוריי , שניהם רופאים , היו בריאים וחסונים . הם היו מהגרים מהודו , וגידלו אותי ואת אחותי בעיירה האוניברסיטאית הקטנה אתנס , אוהיו , ולכן סביי וסבתותיי היו רחוקים . האדם הזקן היחיד שפגשתי בקביעות היה אישה אחת ברחוב שלנו שלימדה אותי לנגן בפסנתר כשלמדתי בחטיבת הביניים . לאחר זמן מה חלתה ונאלצה לעזוב את המקום , אבל לא עלה על דעתי לשאול לאן עזבה ומה קרה לה . החוויה של ז ִ קנה מודרנית הייתה מחוץ לתפיסה שלי לחלוטין . אבל באוניברסיטה התחלתי לצאת עם בחורה מהבניין שלי במעונות ששמה קתלין , וב , 1985 בביקור בחג המולד בביתה באלכסנדרייה , וירג ' יניה , פגשתי את סבתה אליס הובסון , שהייתה אז בת . 72 היא נראתה לי אישה נמרצת בעלת נשמה עצמאית . היא לא ניסתה כלל להסתיר את גילה . שערה הלבן שלא נצבע הוברש ישר עם שביל בצד , בסגנון בטי דייוויס . כתמי גיל היו זרועים על זרועותיה , ועורה היה קמוט . היא לבשה חולצות ושמלות פשוטות והדוקות , הייתה מאופרת קלות באודם , ונעלה נעלי עקב בגיל מאוחר הרבה יותר ממה שנחשב רצוי ומומלץ . עם השנים נודע לי — שכן בסופו...
To the book |
|
|