מבוא

הוראות הרופאים , והתוצאות תהיינה טובות מאוד " . לאיוואן איליץ ' יש הבזקי תקווה שאולי הגלגל יתהפך , אבל כשהוא נחלש והולך וגופו כוחש עוד ועוד , הוא מבין מה קורה . ייסוריו הולכים וגוברים , והוא פוחד מהמוות . אבל המוות אינו נושא שרופאיו , חבריו ומשפחתו יכולים לשאת . זה מה שגורם לו את הכאב העמוק ביותר . " הייתה תחושה שאיש אינו מרחם עליו כפי שהיה רוצה " , כותב טולסטוי . " ברגעים אלה או אלה , לאחר ייסוריו הממושכים , רצה איוואן איליץ ' יותר מכול ( אף על פי שהתבייש להודות בכך ) — שמישהו ירחם עליו כעל ילד חולה " . הוא השתוקק שילטפו אותו וירגיעו אותו . " הוא ידע שהוא חבר חשוב במועצת השופטים , שזקנו מאפיר , ומשום כך משאלתו אינה אפשרית ; ואף על פי כן רצה מאוד שזה יקרה " . אנחנו הסטודנטים סברנו שחוסר היכולת של האנשים סביב איוואן איליץ' להעניק לו נחמה ולהכיר במה שקורה לו הוא מחדל של אופי ותרבות . רוסיה של סוף המאה התשע עשרה בסיפור של טולסטוי נראתה לנו קשה ואכזרית , כמעט פרימיטיבית . כמו שהאמנו שהרפואה המודרנית מן הסתם הייתה מרפאה את איוואן איליץ ' ממחלתו , תהיה אשר תהיה , כך גם קיבלנו כדבר מובן מאליו...  To the book