ה - 15 בינואר חלף , מועד האולטימטום פקע , והיה ברור כי המלחמה תפרוץ בכל רגע . ב - 17 בינואר בבוקר טסתי לניו - יורק לצורך כמה פגישות עבודה , שהעיקרית בהן היתה פגישת ת ִ דרוך עם חברי ועידת הנשיאים , לגבי האופציות שיעמדו בפני ישראל במקרה שתותקף על - ידי עיראק . ממש בסיום התדרוך , בשעת צהריים , ואני כבר ברחוב , קיבלתי טלפון מסגני , מיכאל שילה , שאמר לי : " זלמן , מזכיר המדינה מבקש להיפגש איתך היום בשעה שלוש אחר הצהריים . " שנינו ידענו על מה מדובר . טסתי מיד חזרה לוושינגטון , ואפילו לא היה לי זמן לחזור לשגרירות . נסעתי ישר ל " סטייט דיפרטמנט " . הוכנסתי לבניין לא בדרך הרגילה , מהכניסה הראשית , אלא ישירות מהחניון , על מנת שהעיתונאים שצבא וּ באופן מתמיד על שער הבניין לא יזהו אותי בכניסתי . בייקר חיכה לי לא בחדר הגדול שבו ישב בדרך כלל , אלא בחדרון הסמוך , ששימש לפגישות יותר אינטימיות . היינו בחדר רק אני והוא , והוא אמר לי : " זלמן , היום בשעה ארבע [ אחת - עשרה בלילה לפי שעון ישראל ] , ארצות הברית תתחיל את הפעולה הצבאית נגד עיראק . אני מבקש שתודיע זאת בשמי לראש - הממשלה , מר שמיר . " בייקר , קר...
To the book