פרק שביעי "אל תאמר שבטלה ענווה, שהרי אני קיים"?! על ענווה, מהותה, השלכותיה ויתרונותיה

סיפור המעשה בגמרא מופיעה קביעת התנא ( חכם המשנה ) הבאה : " משמת רבי ( רבי יהודה הנשיא ) בטלה ענווה ויראת חטא ! " בתגובה להצהרה זו אמר רב יוסף לתנא אשר שנה משנה זו : " לא תיתני ענווה דאיכא אנא . " כלומר : אל תכריז כי בטלה ענווה , שהרי אני קיים ! התהיות המתעוררות למקרא הסיפור : איך ישבח עצמו בענווה ? דבריו של רב יוסף לתנא , ולפיהם אל להכריז כי בטלה הענווה מן העולם שהרי הוא - עצמו קיים , נראים תמוהים ביותר : היכן ענוותנותו של רב יוסף אם כך לכאורה " מתייהר " הוא ?! הרי ענווה מוחצנת ומופגנת כמוה כגאווה בלתי - מרוסנת ! ובלשון החכם יוסף חיים : " איך ישבח עצמו בענווה ? " כיצד , אם כן , מתהדר רב יוסף במידת הענווה ? ננסה להשיב על כך מתוך הבנת מהותה של הענווה והשלכותיה . 127 סוטה מט , ע " ב . הנוסח המקורי : " משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא ; אמר ליה רב יוסף לתנא : לא תיתני ענווה דאיכא אנא . אמר ליה רב נחמן לתנא : לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא . " 128 בן יהוידע על הש " ס , סוטה מט . מהותה של הענווה הענווה גדולה מכולם , קבעו חז " ל . היא הבסיס לכל המידות הטובות הנמשכות ממנה , כגון אהבה , אחווה , שלום ...  To the book