"באופן אוטומטי, זה המקום הכי טוב": עבודת שדה, משפחות ואיידס במלאווי ענת רוזנטל

" האם גדלת בעיר או בכפר ? " שואל אותי מנהל בית היתומים . " בעיר " , אני עונה . והוא מוסיף ושואל : " בעיר גדולה או קטנה ? " ומלטף את ראשה של ג ' ולי בת השש , העומדת לצדו ואשר הגיעה לבית היתומים בגיל יומיים . אני חושבת על הפרבר המנומנם בו גדלתי , ועונה : " לא גדולה כמו לילונגווה אבל גם לא קטנה . אולי כמו מזוזו " , ומגחכת בלבי על העוול הנוראי והחסד המופלא שאני עושה עם פרבר ילדותי . " יש לך אחים ? " הוא ממשיך , בעוד ג ' ולי שולחת יד קטנה ואוחזת בידי ומחייכת , " יש לי אחות מבוגרת ממני ואח צעיר " . " וההורים שלך , הם עדיין חיים ? " אני מחזירה חיוך אל ג ' ולי ועונה בשקט " כן " . שאלות כמו אלו ששאל מנהל בית היתומים הציפו אותי במהלך עבודת השדה . רבים מבין האנשים שפגשתי בבתי יתומים , בכפרים ובמרכזים קהילתיים לטיפול בילדים , רצו לדעת מיהם הוריי , מאין באתי והאם הוריי חיים , לפני שהאזינו להסבר שלי ביחס לעצם שהותי במקום . בתחילה הייתי נבוכה – האם יותר חשוב לדעת מיהם הוריי מאשר להבין מה אני עושה במקום ? אחרי כמה שבועות הבנתי שכן , ועניתי באריכות לשאלות לגבי מוצאם , דתם , גילם ועיסוקם של הוריי ובני מ...  To the book