פרק עשרים ושניים חלונות

אתגר קרת האיש בחליפה החומה אמר לו שזה שהוא לא זוכר כלום זה בסדר , ושהרופאים אמרו שפשוט צריך סבלנות . האיש בחליפה הוסיף שהרופאים אמרו את זה לשניהם , ושזה שהוא לא זוכר גם את זה זה גם לגמרי בסדר , ככה זה כשעוברים כזאת תאונה . הוא ניסה לחייך ושאל את האיש בחליפה אם הרופאים גם אמרו איך קוראים לו . האיש בחליפה נד בראש לשלילה ואמר שכשמצאו אותו בשולי הכביש לא היו עליו תעודות מזהות , אבל שבינתיים אפשר לקרוא לו מיקי . " בסדר , " הוא אמר , " אין לי שום בעיה עם זה , בינתיים נקרא לי מיקי . " האיש בחליפה הצביע על הקירות החשופים של דירת החדר נטולת החלונות . " זאת לא הדירה הכי יפה בעיר , " הוא אמר בטון מתנצל , " אבל זה מקום מצוין להתאושש בו . בכל פעם שתיזכר במשהו , " הוא הצביע על המחשב הנייד שניצב על שולחן הכתיבה , " תכתוב את זה כאן , שלא תשכח . הזיכרון הוא כמו אוקיינוס , " הוסיף האיש בחליפה בטון מלא חשיבות עצמית , " אתה תראה , לאט לאט יתחילו לצוף דברים . " " תודה , " אמר מיקי והושיט יד ללחיצת פרידה , " אני באמת מאוד מעריך את זה . אגב , לא אמרת לי איך קוראים לך . או שאמרת ושכחתי . " שניהם צחקו צחוק קצר...  To the book