פרק חמישה עשר לקראת עולם פוסט-תרבותי

באיכויות המוסריות של היפה . זהו כביכול טקסט אפלטוני קאנטיאני : הטוב נמצא ביפה , שהוא נטול " חפץ עניין " . זוהי קריאה רדודה מאוד של שילר . קריאה אחרת ( אף היא רחוקה מלהיות מקפת !) יכולה להעביר את הדגש למגמה נוספת בספר : האמנות , הצפייה באמנות , העשייה והביקורת של האמנות הן חלק מן הנפש השלמה , חלק מן " המידה הטובה " . כשהוא מביט על הרובספיירים השוחטים איש את רעהו , הוא רואה אנשים שדבר אינו חסר בחינוכם המוסרי , העיוני או ההיסטורי . זהו חינוכם האסתטי שלוקה בחסר . חישבו על עדינות הטעם שצריך כדי להעריך את אמני הרוקוקו ערב המהפכה , ולעומתם , חישבו כמה קל להעריך את הריאליזם של ז ' אק לואי דוד . זו האישיות שנבנית באקלים האסתטי של אמנות בלתי תובענית , נטולת ניואנסים וקצוות פתוחים ( היטלר : " להיות גרמני זה להיות מובן ! " ) , שאחראית להיעדר עידון ויכולת למצוא פשרה ( עם המציאות !) ומובילה לטירוף פונדמנטליסטי . עכשיו בואו ניקח רגע את הטיעון הזה של שילר ברצינות ונחבר אותו לדברים שנאמרו לעיל . חברה , אפילו מפוזרת , מבודרת וממודרת של יצורים נבדלים ומרוחקים המתקשרים דרך האינטרנט , תבנה מנגנונים של אנינ...  To the book