ד. מעמד העיוורון ביצירתו המוקדמת של ביטון כממשות וכמטאפורת ההגירה

התייחסתי לעיל לשיר " רבאבא צרודה " . גם בו מופיע העיוורון כשהוא שזור בין מצב אובדן העיניים והראייה הממשית לבין הגעגועים לעולם שחלף , תוך כדי מעבר מן הראייה אל השמיעה המיוצגת בכלי הנגינה , הרבאבא . העיניים , שהן שתי שקתות שבורות , מתגעגעות לאור כמו הלב המתגעגע ללובן הינומות . קשה להכביר מלים על דימוי מדהים ומצמרר זה : הרי העיניים , סופגות האור , הן מקור מים בבכיין ; ' עין ' בעברית היא 84 " אלקסקס אולפראן " , שם , עמ ' . 17 - 16 איבר הראייה וגם באר ומקור מים — ולכן כה מפעים וכואב לקרוא את המשורר מגדיר את עיניו כשקתות שבורות . שבר העיוורון מתואר כמצב בו תחושת הישות שלו עוברת מן הראייה והאור אל המוזיקה והחושך ; תחושת הישות היא ככלי נגינה העטוף חושך " בחיק שחור " . הסיפור האישי הקיומי הזה זורם מן הפרטי אל הכללי . הטרגיות הקיומית הכפולה — כאירוע ממשי וכמטאפורת הגירה — מופיעה בעדינות מרובה בשיר " חתונה מרוקאית " . הלא באופן טראגי , המשורר שפותח את שירו בשורה " מי שלא ראה חתונה מרוקאית מימיו " הוא אדם עיוור , ואת התמונות העומדות לזרום בשיר היה עליו לראות כילד קטן , לפני שעלה ארצה ולפני שהתעוור...  To the book