פתח דבר

יש מתח בין תפקידו המסורתי של ההיסטוריון ובין תפקידו של האינטלקטואל . האחד אמור לנבור בחורבות העבר לפי מיטב המסורת של דימויים ארכיאולוגיים , והשני אמור לשקף את ההווה באופן כמעט מיידי ולדון בו במושגים של ביקורת תרבות באופן המהווה חלקו שיקוף מראה וחלקו זעקה מרה . בין מניפסטים מכוננים של פרויד על חורבות רומא , ובין העמדה ההיסטורית שהציג ההיסטוריון הנודע פרידריך מיינקה של חיפוש העמדה חוזרת של ההווה הנוכח , ועד ולטר בנימין הרואה את ההיסטוריה הנגדית של המדוכאים . אולם המתח הזה קיים רק לכאורה . מצד אחד , היסטוריונים נודעים תפסו את עצמם כמי שמתמחים ברגישות להווה שחלף ועוסקים בשיחזור נקודת מבטו האבודה . מצד אחר , אינטלקטואלים ומבקרי תרבות — בנסותם להרחיב את שדה הראייה — אינם יכולים לעשות זאת בלא להישען על ראיית העבר באופן מורכב המכיל מלכתחילה את כל הנקודות בהן שער , שאולי היה פתוח לעתיד אחר , נסגר וחסם אפשרות להשתלשלות אירועים חלופית ; ראיית המטריצה ההיסטורית הכוללת בחיתוכיה האופקיים והאנכיים , כלומר תפישה סימולטנית של ציר הזמן הלינארי לצד ניסוח שדות פעולה מורכבים והתפתחויות המובילות למערכות כוח...  To the book