הערה מקדימה על גיור חברתי ופליטי רעב כיום

מרגע שהצגתי את מצרים העתיקה כחלוצת הגיור החברתי , ריחפה מעל ראשי במהלך כתיבת הספר חרב הדמוקלס המעמתת אותי עם השאלה : " אז מה אתה אומר , רוטנברג ? שיש לקלוט את כל פליטי הרעב והחרב המנסים להסתנן לישראל או לכל ארץ שבעה ? " מכיוון שהתשובה העכשווית לשאלה " מה העבודה הזאת להם ? " כרוכה בהטיה סקטורלית - פוליטית הבוקעת מעריצותה של " תקינות פוליטית " זו או אחרת , אני מודה בבריחתי מהתמודדות עם הסוציולוגיה האקטואלית והסתגרותי בשדה האידיאולוגיה . אלא שאני חש שאוכל לנמק את " בריחתי " רק לאחר שהצגתי לפני הקורא את משנתי במלואה . אסביר את דברי באמצעות שחזור הדיונים שהתקיימו בישראל סביב גירוש ילדי הזרים שהסתננו לישראל . כזכור , הטיעונים ההומניסטיים או ההומניטריים שהועלו נגד גירוש הילדים חזרה לארצות מוצאם כללו תיאורים קורעי לב בנוסח הבא : " כיצד אפשר להתעלם מהעובדה שילדים אלה מתנהגים כישראלים מלידה ? כיצד אפשר לשלול מילדים אלה את הזכות להשתתף במסיבות יום העצמאות וכיו " ב ? " ברור היה שטיעונים אלה היו מעוגנים בהנחה שלאחר " חשיפה תרבותית " , אין לשלול מאדם השתתפות בחוויה תרבותית . מאחר שאני מודאג כרונית מ...  To the book