הדיאלוגיה בין פרשנות דיאגנוסטית לפרוגנוסטית

בנקודה זו יש לשאול האם הפרשנות הפרוגנוסטית באה להחליף – באופן דיאלקטי – את הפרשנות הדיאגנוסטית ? במילים אחרות , האם הפרשנות הפרוגנוסטית מתיימרת להיות אופן הפרשנות הלגיטימי היחידי , ולהפוך את הפרשנות הדיאגנוסטית ללא לגיטימית ? התשובה היא כי שני סוגי הפרשנות מתייחסים לשני ממדים שונים של הטקסט , וטענתי היא כי שניהם לגיטימיים . הפרשנות הדיאגנוסטית מתאמצת לחקור את המשמעות האוטנטית של הטקסט , מה שכינינו " כוונת המשורר " . הפרשנות הפרוגנוסטית , לעומתה , מנסה לחקור את הכיוונים שאפשר לפתח מתוכו , אם נמשיך לחקור לאור ההנחות שהוא מניח . היא אינה שואלת מאיפה בא הטקסט , אלא לאן הוא יכול להוביל . אין מדובר בהפיכת הטקסט ל " מבחן רורשך " , שכל אחד יכול לפענח אותו לפי כל שעולה על לבו . מדובר בניתוח מדוקדק של הטקסט , של הנחות היסוד שלו , של רוחו הפנימית – אלא שמגמת הפרשנות הדיאגנוסטית שונה מהפרוגנוסטית . לפי זה , הזיקה בין שני דפוסי הפרשנות היא חיונית ביותר כל עוד העקרונות המתודיים של כל שיטה נשמרים בקפידה . האם כאשר מדובר בטקסטים תיאולוגיים , יש להעדיף את השיטה הדיאגנוסטית על פני זו הפרוגנוסטית משום שה...  To the book