הסגנון הנבואי כאי-תקינות פוליטית

בהדגשת הכבוד המגיע למצרים העתיקה כממציאת הגיור החברתי , ברצוני להדגיש שהתקווה לתיקון עולם על ידי פיתוח פרדיגמה של יחסי " עמך - עמי " שוויוניים , אינה מיועדת ליישר קו עם סקטור דתי / פוליטי זה או אחר . להפך , ברגע שקילוס מצרים העתיקה או תיאור פיתוי העריות המואבי ייהפכו ל "תקין פוליטית " בעיני סקטור דתי / פוליטי זה או אחר , אחוש כישלון חלקי בהצגת התיאוריה . בסרטם המבריק של להקת " מונטי פייתון " על צליבת ישו , ישנה סצנה ובה הקהל שואג ( לפי צו המנחה ) " כולנו אינדיוודואלים " – ורק קול מצייץ אחד זועק : " אני לא ! " חשתי כאותו קול בודד כאשר בשנות השישים שהיתי בברקלי שבקליפורניה , שם חיפשתי את מי שיעז להחשב ל " פשיסט" בתוך ים הסטודנטים אשר בצורה קולקטיביסטית - מכנית זעקו במקהלה את סיסמת ה " עשה את שלך " , האינדיווידואליסטית כביכול . כך מתוך סגידה לסוגה הנבואית על פיה כל " ירמיהו " נלחם בריש גלי נגד עמדות הנחשבות תקינות פוליטית , מתיימר אני לייחס למצרים העתיקה את תואר החלוצה בהפעלת " הגיור החברתי " ( בלי לזקוף זכות זו למצרים המוסלמית של ימינו ) . בדומה , מציג אני את המסלול המאפשר גיור הלכתי כדמ...  To the book