פרק ב דיון בדעה הרווחת על הקשר בין המין ובין האופי

באיזה אור מעמיד החידוד הזה את הגברים והנשים – את זה אותיר להכרעתם של בעלי התבונה ; בינתיים אסתפק בכך שאעיר , כי איני מסוגלת להבין מדוע משפילים תמיד את הנשים בכך שמשעבדים אותן לאהבה או לתאווה – אלא אם כן נשמתן היא בת - תמותה . ידוע לי שדיבור מזלזל על אהבה הוא בגידה חמורה ברגישות וברחשי הלב הענוגים , אך ברצוני לדבר בשפתה הפשוטה של האמת , ולפנות אל הראש ולאו דווקא אל הלב . הניסיון לסלק את האהבה מן העולם באמצעות ההיגיון הוא מעשה דון - קישוטי יותר מזה של סרוונטס , ובה במידה גם חטא נגד השכל הישר ; אך מופרך פחות הוא הניסיון לרסן את התשוקה הגועשת הזאת , ולהוכיח שאין להתיר לה לערער על שלטונם של כוחות נעלים יותר , או לגזול את השרביט שבעזרתו צריכה התבונה למשול לעולם בקור רוח . הנעורים הם עונת האהבה בשני המינים ; אך באותם ימים של הנאה חסרת דאגה יש להצטייד לקראת השנים החשובות יותר בחיים , כאשר המחשבה תתפוס את מקומן של התחושות . אולם רוסו , ורוב המחברים שהלכו בעקבותיו , הטיפו בלהט שכל חינוכה של האישה צריך לכוון למטרה אחת : לשאת חן . הרשו לי להתדיין עם אלה התומכים בדעה זו ויודעים דבר מה על טבע האדם ....  To the book