|
|
הקו הבולט ביותר בסגנון ספר דברים הוא אופיו המטיף , הדרשני , והדידקטי . יהא אשר יהא תוכן הדברים – העלאת זיכרונם של אירועי העבר , הרצאת טיעונים תיאולוגיים או ניסוח חוקים – סגנונו של משה איננו זה של סיפור היסטורי , לא של מסה תיאולוגית או של ספר חוקים . בכל הזדמנות מפליג משה מעבר לעניין שלפניו , מצביע על השלכותיו הדתיות והמוסריות ותובע נאמנות וציות . כאשר הוא מזכיר את יציאת מצרים ואת מעמד הר חורב ( סיני ) , מגמתו להוכיח מאירועים אלה שה ' לבדו הוא האלוהים , ושעל כן חייבים בני ישראל לקיים את חוקיו ולא להתפתות לעבוד אלוהי שווא ( ד , ט כ , לב מ ) . כאשר הוא מתאר את מסע העם מהר חורב לארץ כנען , כל כוונתו להזכיר להם שדור שלם אבד במדבר בגלל חוסר ביטחון בה ' ( פרק א ) . כאשר הוא מספר על המן – האוכל שהמטיר ה ' על בני ישראל במדבר – אין זה אלא כדי להראות שה ' שולט בטבע ובידו להפוך הכול למזון , ולפיכך חייבים ישראל לשמור את מצוותיו ( ח , א ו ) . ההיזקקות לאירועים היסטוריים משווה לנאומי משה צורה של דרשות : האירועים הם ההנחות שעליהן מבסס משה את מסריו . בספר דברים יש לאירועים אלה תפקיד דומה לזה של מקראות ...
To the book |
|
|