הנוהג הישראלי בעניין כריתת אמנות בינלאומיות ( לרבות ההצטרפות לאמנות רב צדדיות שישראל זכאית להצטרף אליהן ) מצטיין בשתי תכונות יסוד . הראשונה היא שכל הסמכות בעניין כריתת אמנות בינלאומיות מרוכזת בידי הממשלה בלבד , והפיקוח מטעם הכנסת מתבצע באמצעות הנהלים הרגילים של המוסד המחוקק לשם פיקוח על פעולות הממשלה . לפי תקנון הכנסת נמנים עם אמצעים אלה בין השאר הצעת אי אמון בממשלה או החלטה שרושמת הודעה ממשלתית . התכונה השנייה היא שאמנה בינלאומית בת תוקף במישור הבינלאומי שישראל צד לה אינה נכנסת מעצמה למערכת המשפט הפנימי של המדינה , אלא זקוקה לשם כך למעשה חקיקה מתאים , בין שזה חוק הכנסת שמתקבל לפי הנוהל הרגיל של בית המחוקקים ובין שזו חקיקת משנה על ידי מי שהוסמך לכך כדין . שתי תכונות אלו דרות בכפיפה אחת והשנייה היא פועל יוצא של הראשונה . מבנה משפטי זה קיבל אישור מדיני מטעם הכנסת ואישור משפטי מטעם ערכאות ישראל , לרבות בית המשפט העליון . ראוי לציין כי בהצעת החוקה שהוכנה לקראת הכנסת הראשונה , קבע סעיף 47 ששום אמנה לא תחייב את מדינת ישראל , אלא אם כן תאושר על ידי בית הנבחרים ( הכנסת ) . עם אישורה תיהפך לחל...
To the book