ב. הוויי האבל בקהילה בימי בין המצרים – אבל הבנות

כל המנהגים המקלים של התעניות מחמת מיחושים אמתיים או מדומים לא נודעו בקהילה . ילדים בני שמונה / עשר במקומות כאלו כבר עשו חגיגת בר מצווה מוקדמת לטלית וכבר החלו להתענות , ולא המתינו עד מלאות להם י״ג שנים ועד שיהיו בני חיוב . כל איש ואישה , נער ונערה יודעים מה משמעותם של ימים אלה , ימי האבל על חורבן בית המקדש וגלות ירושלים . כל אחד חש ומרגיש שהוא אחד מן הגולים או מבניהם . הילדות , בנות עשר ואילך , נהגו להתאסף חבורות חבורות בפינות הרחובות , לקונן ולהספיד על החורבן שעה קלה כל יום בימי בין המצרים . בנות אלו , שנישאו בגיל צעיר וגידלו ילדים לפני מלאות להן חמש עשרה / שש עשרה שנים , היו בעצם ילדות שלא טעמו טעם חטא . ילדות אלו , שבנות גילן בימינו מתלבשות בבגדי הדר , לא ידעו מה זה יום הולדת , מועדון , ריקודים , דיסקים , טיול שנתי , תענוגות , קייטנות , נופש , בילוי בקניון ושאר פינוקי ילדות . הן עסקו בימי הפגרה והחופשה , לא פחות ולא יותר , בבכי , בהספד , בתמרורים ובקינה על חורבן הבית . ילדות טהורות אלו לא קיבלו חינוך רשמי בבית ספר , לא בבית רבקה ולא בבית יעקב . הכול נספג והופנם בבית היהודי החם שבמרכז...  To the book