לא חשים בסתירה היא ניצב ה על ברכיה , כדי שתוכל להתבונן בהם ישר , לתוך הלב והעיניים . הם עמדו מולה , ניגשים אחד אחרי השני , בשקט מוזר שלא מאפיין ילדים בגילם . הרבה רוך ועדינות היו ברגעים האלה , רגעים נוגעים ללב , כאלה שהיית עושה הכ ל כדי שתוכל להיות חלק מהם . הרגע הזה היה מפגש עם אמת חינוכית צרופה , טהורה . " בוקר טוב . אני אוהבת אותך , מאמינה בך , שיהיה לך יום טוב , " אמרה . אחר כך הוסיפה משהו בלחש , קרוב לאוזן , לכל ילד וילדה . לא ידעתי מה אמרה שם , בסודי סודות , מה לחשה לתלמידים שלה , אבל הם הזדקפו ונכנסו לכיתה אחד אחרי השני , תופסים את מקומם . שלווה היתה נסוכה על פניהם , טוב לבה של המורה מילא את הכיתה אור גדול . קוראים לה ים . היא מחנכת הכיתה , ספק - מטיילת ספק - מרחפת בין התלמידים , לוחשת , אומרת , מטילה משימות , דורשת , לא מוותרת , מקשיבה לכל אחד . והיא , ים , המחנכת הקסומה , היתה תלמידה שלי בתיכון . ולא ראיתי אותה . את היופי הפנימי שבה , את היכולות שלה . היא יצאה מחוץ לקווים , מחוץ לכללים , ואתגרה אותי פעם אחר פעם . חשבתי שהיא בעיקר לא : לא ממושמעת , לא מסוגלת לקבל מרות . שוחחתי ...
To the book