פרק רביעי חינוך הוא עניין ציבורי

כרטיס כניסה לישראליות את השם דב לאוטמן שמעתי פעמים רבות . דוביק היה תעשיין , איש אמיד ובעיקר פעיל חברתי רב - מעללים . הטלפון ממנו היה לא צפוי . לא הכרנו . מעולם לא נפגשנו . " כבוד הרב , " הוא אמר , "שמי לאוטמן , אני הולך להקים תנועה שתעסוק בקידום החינוך בישראל , ואני רוצה להציע לך להיות המנכ " ל שלה . " נפגשנו . אם יש אהבה ממבט ראשון , היא ללא ספק התעוררה בין דב לביני . לא היו קווי דמיון בין סיפורי החיים שלנו , השקפות העולם , מעגלי החברים והזיקה ליהדות . ואף על פי כן הרגשתי שמצאתי חבר , מורה דרך . זכיתי לעבוד לצד אחד האנשים הענקים שפעלו כאן . בתחילת עבודתנו , דב עוד הלך על שתי רגליו . מחלת ניוון השרירים קיננה בגופו , אך דב נלחם בה כמו שנלחם על זכותו של כל ילד בישראל לחיות חיים של משמעות . שיחות הנפש בינינו צרובות עמוק בתוכי . הפכתי כמעט בן לדוביק ואח לנועם , בנו . שוחחנו על כל דבר , ובעיקר על חינוך . הדהימה אותי דאגתו לחינוך ציבורי ולצמצום הפערים . לפעמים נדמה שמי ששפר עליו גורלו , שהפרוטה מצויה בכיסו , אמור לשמוח בחינוך פרטי , סגרגטיבי . כזה שמאפשר לבני טובים ללמוד ' לבדם ' . אבל דב ,...  To the book