|
|
מקור ראשון , ח ' באלול תשס " ט , 28 . 8 . 2009 החמלה והרחמים שאנחנו מבטאים כלפי המתאבד , והאצבע המאשימה שאנחנו מפנים אל יריביו האמיתיים או המדומים , דוחפים את המתאבד הבא לקפוץ לא הייתי שותף ולו לטיפה אחת מגל החמלה ששטף את התקשורת השבוע בעקבות התאבדותו של דודו טופז . אדם ששכר בריונים כדי להכות בחורה עד אובדן ההכרה , אדם שביקש ש " ירסקו לה את הפרצוף " , אדם שנכנס לג ' יפ האריסטוקרטי שלו כדי לשבת בו מוגן וממוזגן ולהתענג מלראות במו עיניו את האישה המוטלת מדממת על המדרכה - אדם כזה לא ראוי לא לחמלה ולא למחילה , לא בחייו ולא במותו . כל הסיפורים נוטפי השמן שיהודים רחמנים מפיצים עכשיו על התרומה שהאיש תרם פה והנדבה שנתן שם , רק מגבירים את הרוגז שלי . תופעה ידועה היא שגדולי המאפיונרים , סוחרי הסמים והנשים , נוהגים לתרום המון כסף לארגוני צדקה , ובין עושק יתומים לרצח אלמנות יש להם נטייה לגלות פתאום נדיבות רחבת לב לאיזה מסכן תורן שנקרה בדרכם . טופז לא היה סוחר סמים ולא רוצח , אבל הגיע למקום לא רחוק משם , ואני מתקשה להתפעל מן העובדה שמיליונר אנוכי מפונק , שיש לו בבנק 20 מיליון שקל , והוא חי לו לבדו וא...
To the book |
|
|