לאחר שצפניה הולם בכל כוחו בראשם של המלך ושריו , הוא מרכך מעט את דיבורו . כמיטב המסורת הרטורית , הוא עובר משפה קשה וגבוהה לשפה רכה וכמעט לוחשת : בקשו את ה ' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה ' ( ב , ג ) . לעומת השפה התקיפה של הפרק הראשון העוסק בכיליון , בפרק השני פונה הנביא לעורר ולעודד את המבקשים לפגוש את ה ' ברוך ובעדינות . הוא סיים ) לעת עתה ( להלום בכל זחוחי הדעת וכעת פניו נשואות אל אותם יחידים " ענוי ארץ , אשר משפטו פעלו " . מסתבר שיש בירושלים אנשים צנועים וטובים שלא השתתפו בשחיתות העיר היונה . צפניה מציע להם " בקשו צדק , בקשו ענווה " , אך אינו מבטיח דבר : " אולי תסתרו ביום אף ה '" . כשמידת הדין משתוללת בארץ היא מאיימת גם על הצדיקים . ה " אולי " הזה שמציג הנביא בפני ענווי הארץ מכאיב לא פחות מהמכות הוודאיות המובטחות לרשעים . הנבואה אמורה להרעיד את לב יושבי ירושלים בכלל ואת לב המלך . 102 בבבלי חגיגה ד ע " ב מספר על רבי אמי , מחכמי טבריה במאה השלישית , שכשהיה מגיע לפסוק הזה בחבקוק היה פורץ בבכי : " בקשו צדק בקשו ענווה אולי תיסתרו ביום אף ה ' , אמר : כ...
To the book