אחרית דבר

כיום , שלוש שנים לאחר חתימת הספר , ניתן לראות את כברת הדרך שנגה עברה ועדיין עוברת בתהליך השיקום . קצב ההתקדמות אמנם אטי , אך כשמביטים לאחור , לתקופת האשפוז , יש הערכה עצומה על הדרך הארוכה שנגה עשתה ועושה ועל ההישגים שהשיגה . מה שנראה כה מובן מאליו לאנשים בריאים בנפשם , עבור נגה הוא מאבק יום - יומי מתמשך , ויש לה כוח רצון להתקדם עוד ועוד . מקץ שנתיים וחצי של אשפוז ( שנתיים במחלקה הסגורה , וחצי שנה במחלקה הפתוחה ) השתחררה נגה , זאת לאחר שההתקפים פחתו ועוצמתם של הקולות ומחשבות השווא נחלשה . לאחר כחצי שנה ללא כל תוקפנות פיזית מצדה ניתן היה לשחררה והיא עברה לפנימייה פוסט - אשפוזית למשך שנתיים וחצי . כשלא התאימה עוד מפאת גילה עברה לפנימייה פוסט - אשפוזית אחרת , להמשך תהליך השיקום . היא מגיעה הביתה לחופשות , ואנחנו מפנימים את העובדה הכואבת שהיא כבר לא תשוב לגור בבית . אנו נוכחים לדעת עד כמה היא זקוקה למסגרת תומכת , מטפלת , מתווכת ולמסגרת חברתית שמתאימה לה . לצד המחלה הצד הבריא שלה מתחזק . היא מתארת לעתים את הקולות והמחשבות אשר אומרים לה לתקוף , אך היא מצליחה לשלוט בכך . הפחד שלה מאיבוד השליטה...  To the book