חלק ניכר מספר מיכה מכיל דברי תוכחה , ביקורת ואיומי פורענות לישראל . בסיומו אנו מוצאים דברי נחמה , תפילה ותקווה לימים טובים יותר בעתיד . החוקרים והפרשנים המקבלים את מסקנותיו של גונקל בדבר ארבע היחידות המצטרפות ליחידה ליטורגית אחת בקטע הסיום של ספר מיכה , גם מנסים למצוא רקע היסטורי מתאים לשימוש בליטורגיה זו . לעיל כבר עמדנו על כך שמקבץ זה מכיל ארבעה קטעים נפרדים , שאין ביניהם קשר ספרותי אורגני , ושמן הראוי לדון בכל אחד מהם לגופו . במאמר זה נתרכז בניתוח קטע נוסף שנאגד ביחידה הספרותית שבפרק ז – הפסקה הכלולה בפסוקים . 17 – 14 תחילה נדון בסוג הספרותי , ברכיביו ובמבנהו , ולאחר מכן במשמעותו הכוללת לאור הידיעות ההיסטוריות שבידנו . א . בעיית הסוג הספרותי והמבנה חוקרים האמונים על האסכולה של ״חקר הסוגים״ , משייכים ברגיל קטע זה לסוג הספרותי ״תחינה לאומית״ או ״תחינת עם״ (" “ Lament of the people או " . “( Communal dirge בעלי תפיסה זו בודדו את הרכיבים ואת המוטיבים המאפיינים סוג ספרותי זה וביררו את מבנהו הספרותי . וסטרמן סיכם את הרכיבים ואת המוטיבים הללו בטבלה המתייחסת לכמה מזמורי תהלים השייכים , לדעת...
To the book