פרק ראשון

משנה ו כתב - יד קופמן דפוס נפולי מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג , חוגג את כל הרגל , ויום טוב האחרון של חג . עבר הרגל ולא חג , אינו חייב באחריותו . על זה נאמר " מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות “ . מי שלא חג – שלא הביא את עולת הראייה ושלמי החגיגה , ביום טוב הראשון של חג – ביום טוב הראשון של חג הסוכות . המשנה מזכירה את חג הסוכות , והוא הדין ליום טוב ראשון של פסח . היא מזכירה את חג הסוכות כדי ללמדנו שאפשר לצאת ידי חובה לא רק בשבעת ימי חג הסוכות אלא אף בשמיני עצרת , כמפורט בהמשך המשנה , חוגג את כל הרגל – יכול להביא את קרבנותיו באחד משאר ימות הרגל , ויום טוב האחרון – ואף ביום שמיני עצרת , אף על פי שהוא " רגל בפני עצמו פייס בפני עצמו ברכה בפני עצמה קרבן בפני עצמו " . בפועל עלו עולי הרגל ליותר מיום אחד . לפי ההלכה אין לעזוב את העיר אלא לאחר החג ( ויום נוסף ) . מעבר לכך יש לתפיסה זו גם פן מעשי , שכן עולי הרגל לא עשו את כל הדרך הארוכה בשביל יום אחד בלבד . כך היה גם בחג שבועות שהוא יום אחד ( ולמחרתו יום טיבוח המיועד להקרבת קרבנות יום נוסף ) . עבר הרגל ולא חג – עברו כל ימי הרגל , לרבות ...  To the book