פרק רביעי התפילה בלא נמען – בין רפלקסיה עצמית להתרחשות אונטולוגית

כדרך שאצל ברנר ולביא התפילה היא אישור המציאות כך גם אצל גלבוע . התפילה מבטאת את ההתנסות במלאות הקיום כולו , שבתוכו נכלל האדם : אני לובש חג . אני רואה אור . [ ... ] [ ... ] אני כותב חיים . המון דברים עונים לי . אני כאן עמי עולם . היפה שלי אז נברא . אני אומר תפלה פורחת . אני מביט דשא צומח . [ ... ] משהו מתחת לרגלי מחולל את האדמה . הביטוי " תפילה פורחת " רב משמעי ( פוליסמי ) : מצד אחד הוא מבטא את העובדה שהתפילה צומחת , כדרך שהדשא צומח , מקרקע המציאות . מצד אחר יש בו הרמז לביטוי התלמודי " אותיות פורחות " . ביטוי זה מבטא את השתחררותן של האותיות מטקסט – גווילי התורה או לוחות הברית – במצבי אסון או שלילה . כך למשל נאמר במדרש : " כשירד משה מהר סיני וראה את הסרחון שסרחו ישראל במעשה העגל , נסתכל בלוחות וראה שפרח כתב מעליהן ושיברן תחת ההר " . אם מצרפים את שתי המשמעויות הנרמזות בביטוי " תפילות פורחות " מתקבלת המשמעות הזאת : התפילה גם צומחת מהקיום אבל גם משתחררת ממנו ומקבלת מעמד עצמאי . אמיר גלבוע מתאר את עצמו בתור אדם דתי : " אני אדם דתי " , מעיד הוא על עצמו . יתר על כן , גלבוע מציין כי מתוך יניקתו...  To the book