בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים ניצבה דמותו של התלוש במרכזם של סיפורים רבים בספרות העברית החדשה ביצירותיהם של סופרים בולטים כמו מ "ז פאיירברג , ש ' בן ציון , ה " ד נומברג , מ " י ברדיצ׳בסקי , י ' ברשדסקי , י " ד ברקוביץ ' , י " ח ברנר , א " נ גנסין , ג ' שופמן ואחרים . הכינוי ״תלוש״ הוא מטפורה המשקפת את חוסר יציבותו ואת קיומו הרופף של הגיבור . בטקסטים השונים של הסופרים שעסקו ביצירתם בבעיית התלישות בתקופה הנדונה מתוארים תלושים מסוגים שונים ומרקע שונה המתמודדים עם סיטואציות בעייתיות מגוונות ואשר עמדותיהם בדילמות המוצגות , גם כאשר מדובר בשאלה דומה , אינן בהכרח אחידות . בכל זאת , ניתן לשרטט באופן כללי את קווי המתאר של הדמות וקורותיה , כמכנה משותף לגלריה נכבדה של דמויות תלושים : הסיטואציה הבסיסית בה נתון התלוש פעמים רבות היא של ניתוק מקרוביו – ניתוק רגשי המלווה גם בניתוק פיזי בשל מרחק גאוגרפי – זהו סימן ראשון ומידי של תלישותו . לעתים יסבול התלוש מחסרון כיס , נגזרת של היותו איש רוח , תלמיד ולא איש עבודה , וכן משום שהתנתק מבית הוריו ואינו נסמך עוד על שולחנם . כאינטליגנט ואינטלקטואל מק...
To the book